חמלה עצמית

לא מזמן דיברתי עם חברה (נקרא לה יפיופה -שם בדוי). מסתבר שבדיוק התקשרתי אליה בסיומה של פשיטה על המקרר לאחר יום לא נעים בעבודה. אחרי שהיא הוציאה את העצבים שלה על המקרר היא המשיכה להוציא אותם על עצמה, וסיפרה לי ולעצמה כמה היא לא בסדר שאכלה את כל מה שאכלה, שאכלה ובכלל לא הייתה רעבה, ומזל שהתקשרתי כי אחרת היא הייתה ממשיכה בדו שיח עם המקרר ועל הדרך היא הוסיפה כמה מילים לא יפות על עצמה ועל איזה בן אדם היא.

היה לי קשה עם הצורה השיפוטית שבה היא התנהגה כלפי עצמה. בשנים האחרונות התוודעתי למונח חמלה עצמית. פעם חשבתי שאם אני בחמלה לעצמי אז אני מוותרת לעצמי, נותנת תרוץ להתנהגות "שלילית" וע"י כך היא תמשיך ותחזור עוד יותר (יש חוקרים שטוענים שקבלה של ההרגלים השליליים מאפשרת להיפטר מהם יותר מהר). גיליתי שחמלה עצמית לא סותרת את המודעות להשלכות השליליות של הפעולות שלנו. אפשר גם לחמול את עצמנו ובמקביל לדעת שמה שעשינו לא היה ראוי/מתאים.

היום אני יודעת שלהיות במצב של חמלה לעצמי זה מצד אחד לקבל את זה שיש ימים כאלו, החיים הם לא רק שחור ולבן, יש גם הרבה מאוד אפורים. ומצד שני לשאול את עצמי: מה יעזור לי עכשיו?

החמלה מאפשרת לנו לנקות את המראה, לראות את הסיטואציה מבחוץ, כשזה קורה למישהו אחר יותר קשה לנו לנקוט בגישה שיפוטית או ביקורתית. כשאנו משליכים את הסיפור על מישהו אחר יותר קל לנו להיות אובייקטיבים ולראות מבעד למסכים שמפריעים לנו.

כששאלתי את יפיופה האם היא הייתה מדברת ככה לבת שלה אם היא הייתה תופסת אותה באמצע פשיטה על המקרר? היא שתקה. ואז אמרה שזה לא אותו הדבר.

זה בדיוק אותו הדבר. למה קל לנו "להוריד את עצמנו"? להיות שיפוטיות וביקורתיות כלפי עצמנו? כשאין חמלה עצמית, אנו צריכים ללמוד לפתח אותה. הרי כמו שיפיופה רוצה להזין את הנפש של הבת שלה במילים מעצימות, אוהבות ומחזקות, כך היא גם צריכה להתייחס לנפש שלה.

במצב כזה הכי קל לדמיין מה היינו אומרות לחברה טובה או לבת שלנו שנמצאת בסיטואציה מורכבת כזו. איך היה נראה השיח איתה? באילו מילים לא היינו משתמשות איתה? באילו אמירות מחזקות כן היינו משתמשות? ואז להשוות את השיח עם הבת או החברה הדמיונית לשיח עם עצמי.

מה היה קורה אם היא, יפיופה, הייתה אומרת לעצמה שהיא לא חייבת להיות מושלמת? שמותר לה לחרוג לפעמים ממה שהיא מצפה מעצמה, שהיא אנושית, ובני האנוש לא תמיד עושים את הדבר שהכי טוב להם או הדבר שהכי נכון להם. שמותר לה לטעות, שלפעמים צריך ליפול" כדי שיהיה כוח להמשיך. ואחרי שהיא הייתה אומרת את זה לעצמה היא הייתה מבינה שכל פעולה שאנו עושים נובעת מתוך צורך, שהוא זה שמניע אותנו. היא בסך הכל רצתה להרגיע את עצמה דרך האוכל. כשנבין את הצורך, נוכל למצוא דרכים שונות לענות עליו. הרי במקום לפשוט על המקרר יכלה יפיופה לצאת להליכה בחוץ, לעשות מקלחת, למרוח לק, לדבר עם חברה, לקרוא ספר או כל דבר אחר שעושה לה טוב. ואז היא הייתה מרגישה יותר מועצמת מפני שהיא הייתה עושה עצירה מתוך מודעות ובחירה, והייתה לה תוכנית לפעם הבאה שהיא תיקלע למצב דומה.

ויכול להיות שבפעם הבאה היא תחליט להתקשר לחברה ולפרוק בשיחת הטלפון את העומס של היום שעבר עליה, או שתחליט להתנהל מול המקרר. שתי האפשרויות יהיו טובות כל עוד היא תחמול את עצמה במקום לבקר ולשפוט את עצמה.

מוקדש באהבה לכל אחת ואחד מאיתנו, שפוגש/ת את היפיופ/ה הפנימי/ת שלה/שלו.